יש שרשראות שהן הרבה יותר מתכשיט. והייתה לי הזכות לעצב אחת מהן. כשפגשתי את יערה, אמו של אורי, ידעתי מהרגע הראשון שלא מדובר בעוד יצירה. ידעתי שאני נכנסת למקום הכי עדין שיש. מקום שבו אהבה וגעגוע חיים יחד, בכל יום מחדש. המסע הזה נגע בי עמוק. במילואים אני משרתת כקצינת נפגעים ומלווה משפחות שכולות מאז תחילת המלחמה. זכיתי להכיר מקרוב אנשים שלימדו אותי מהי אהבה שאין לה סוף, ומהי בחירה להמשיך לחיות גם כשהלב חסר. גם ליחידת יהל”ם יש עבורי משמעות אישית מאוד. שני בניי הם לוחמי יהל”ם. בני הבכור נפצע בקרבות של 7 באוקטובר, והצעיר סיים את מסלול ההכשרה שלו רק לפני שבועיים. אולי בגלל כל זה, לא הרגשתי שאני רק מעצבת תכשיט. הרגשתי שאני מחזיקה לרגע סיפור חיים. אהבה של אמא לבן. זיכרון שלא מבקש להישכח, אלא להמשיך לפעום. לשבת עם יערה, לשמוע את אורי דרך העיניים שלה, להכיר את החיוך שלו, את הדרך שבה היה, ולהפוך את כל אלה לפריט קטן שאפשר להחזיק קרוב ללב, הייתה עבורי זכות שקשה להסביר במילים. אין תכשיט שיכול למלא את החלל שאדם אהוב משאיר אחריו. אבל אם הצלחתי ליצור משהו שיזכיר, שיחבק, שייתן עוד רגע אחד של קרבה… אז התכשיט הזה עשה את שלו. תודה לך, יערה, על האמון, על השיתוף, ועל הזכות להיות חלק קטן מהדרך שבה את ממשיכה לספר את הסיפור של אורי. יהי זכרו של אורי ברוך❤️🩹